סיפורים אישיים
הליווי של אימי מאת תושבת רמת הגולן
הליווי של אמי לקראת מותה תוך ניגודי השקפות תמיד צחקתי על אמי שחשבון הטלפון שלה קטן, כי אנו, הילדים, מתקשרים אליה והיא לא צריכה להתקשר אלינו. אני חייבת לציין שהתקשרנו אליה לא בגלל "כיבוד אם" אלא מרצון עז לשפוך בפניה את ליבנו ולשמוע מה דעתה, ואני, תגרנית שכמותי, גם כדי לריב אתה. כאשר הבנתי שאמי חלתה בסרטן, הרגשתי שאני חייבת להחזיר לה במעט על כל מה שהיא נתנה לי. תמיד הרגשתי שהיא מונעת דברים מעצמה כדי לתת לי את כל מה שיש לה כדי שלא ארגיש מצוקה.

אמי רצתה למות מייד. לא רצתה לחזור על החוויה המייסרת שעברה לצד מיטתם של בני משפחתנו אשר נפטרו. אבל מישהו החליט שהיא תחיה עוד שנה בדיוק אחרי שניתן האישור הרשמי על סרטן שהתפשט לכבד. היא בחרה להיות בבית סיעודי ולא בביתה, במטרה שאנו, ילדיה, לא נעזוב את משפחותינו כדי להיות אתה ולא נדאג לה. עם זאת, אני שמחה על האפשרות שהייתה לי, בגיבוי כל משפחתי הקרובה, להיות על ידה כחצי שבוע מתוך שבוע. עברתי אתה שעות קשות ביותר עם כניסה ויציאה מבתי חולים ששתינו רצינו להימנע מהן. לקראת הסוף נשברתי. לא הבנתי מה הטעם להיות על יד גוף שממלמל דברים סתומים וצריך להפוך אותו מצד לצד. אחיי הדתיים-חרדיים לא הסכימו לתת לה חומר מרדים שיאפשר לה להירדם בנחת אל מותה. כל אחד מהם התייעץ עם הרב שלו בטלפון ושמע להחלטות הרב שלו. אמי ואני חילוניות. היה נראה לי לא הוגן לנהל את הגסיסה שלה לפי יעוץ רבני טלפוני, שהורה לאחותי לחזור למשפחתה למרות שהיא בכתה ורצתה להיות על יד אמא.

אמי תמיד סיפרה לחבריה שאני עוזרת לה. לעומת זאת, בפניי התלוננה שאני ישנה כל כך חזק שלא מתעוררת כשהיא צריכה אותי. היא סירבה להזעיק את עובדי הבית הסיעודי בטענה שלא צריך להטריח אותם כי תמיד יש על ידה אחד הילדים. כאשר נפטרה אמי, היה על ידה אחי כדי לעצום את עיניה. כאבי על ניהול תהליך הגסיסה והקבורה שלה בגלל חילוקי הדעות עם אחיי, נמהל בתובנות על מורשת אמא. הרגשתי שרוחה האידאליסטית, אוהבת האדם והבזה לחומריות, קרבה את קשרינו למעלותיה העליונות.
חזרה לדך סיפורים אישיים הראשי >

Tivonet