|
מות אימי
|
אני רוצה לספר לכם על מותה של אמי.
אמי נפטרה ב 30 בינואר 1999, שבועיים לאחר תאריך הולדתה. בינואר נולדה ובינואר נפטרה.
ב 1 בפברואר צריכים היינו למסור את דירתה לקיבוץ כיוון שעברו 3 חודשים לאישפוזה בבית הפז וב 30 בינואר היא דייקה ומתה. בגיל 82.
תאריך מותי שלי, עפ"י דבריו של אסטרולוג בהודו, יהיה בינואר 2028 בגיל 82. מתאים לי.
שלוש בנות הלכנו אחרי ארונה, אחותי ואני וגיסתנו, אשתו של אחינו המת. בסוף טכס הקבורה קראנו את פרק "אשת חיל מי ימצא" מספר משלי ובציבור החילוני של הקיבוץ זה נשמע כמו "קדיש בנות" יפה.
אמי עברה קיץ קשה ומעייף וחיכתה לי. היה ערב סוכות כשחזרתי משהות ארוכה בחו"ל. למחרת הזעיקו אותי לקחת את אמא לבית החולים. היינו 30 שעות בחדר מיון בניסיונות חוזרים לייצב את קצב לבה. הבטחתי לה שאשאר לידה. התבקשתי לחתום על הליך של התערבות חשמלית וממנו היא יצאה עם אירוע מוחי. אחותי הגיעה מיד מירושלים.
לאחר כמה ימים שלחו אותנו הביתה. ניסינו לארגן חיים כרגיל, התחלתי לעבוד עם קפיצות שמירה ובלילות נשארתי לישון בביתה. כאשר תכפו האירועים ומוחה של אמא הלך והתערפל נקראנו להעביר אותה לבית הסיעודי.
התייעצתי עם אחותי והיא, חכמה ונדיבה, אמרה "את נמצאת במקום ואת תחליטי". החלטנו להפסיק להוביל את אמא לבית החולים, לא היתה להם תשובה עבורה. זו היתה החלטה אמיצה שקבעה את גישתנו להמשך הטיפול הרפואי. קבלתי תמיכה, באמירה ובמעשה, ממנהלת הבית שליוותה כבר הרבה אנשים אל מותם ועודדה מאד את המשפחות להניח ליקיריהם למות בבית. האחות הגריאטרית והרופא המקומי הסכימו, הסכמה שהיתה צריכה לעמוד במבחן בהמשך.
אני מטפלת ברפואה סינית. עשיתי לאמא עיסויי שיאצו, דקרתי אותה בנקודה להעלאת האנרגיה, קניתי לה כדורי ג'ינקו בילובה לתיחזוק התאים האפורים במוח. דיווחתי לרופא ותאמנו איתו ימים לסירוגין עם הכדורים הכימיים לייצוב הלב.
נהוג לבלות עם ההורים המאושפזים בארוחות הערב. בהחלטה שכלית אמרתי שלא אהיה כבולה ולא אפגע בפעילות היומיומית שלי ואסמוך על הטיפול המסור והאוהב של הצוות הסיעודי, אבל בפועל מצאתי את עצמי קופצת בימים לראות מה נשמע ובערבים ויתרתי על פעילויות. הופתעתי לראות שאני חסרת שקט וחסרת סבלנות בכל הפעילויות שאהבתי.
אמא הלכה והתכנסה לעולם דימויים והזיות, זה היה מפחיד ומצחיק. לילדים שלי היה קשה לוותר על הסבתא הנמרצת והמעניקה והם נאלצו להיעזר בהומור השחור הנהוג בבתי אבות.
היתה שבת יפה של חורף. אחותי הגיעה עם משפחתה, לקחנו את אמא לטיול טבע ובילינו נחמד. אמא נהנתה, היתה ערנית והתפתינו לראות שהיא מזהה אותנו וחוזרת אל עצמה. אמרתי לאחותי שצריך להתארגן ולהתכונן לחמש שנים של ליווי צמוד.
בבוקר יום ראשון דיברתי עם האחות לחדש את עבודתה של אמא בבית המלאכה המוגן, היינו שמחות ואופטימיות להתקדמות המנטאלית שלה. ואז, אחרי הצהריים, היה האירוע הסופי. באותו יום באתי מוקדם ומצאתי את אמא מקופלת על כיסא הגלגלים. כל ההכנה המקצועית שלי לא מנעה ממני את הבהלה והפחד מפני הידיעה הברורה שאמא מתה. אבל אמא לא נפטרה באותו אירוע אלא נכנסה לקומה למשך שבוע נוסף. הרופא שהגיע איבחן והזדרז לשלוח אותנו לחדר מיון. אמרתי שלא כדאי ושום דבר טוב לא ייצא לה מבילוי בבית החולים. הרופא כעס ואני התעקשתי.
אמרתי לאחותי שניראה איך נעבור את הלילה והיא הגיעה מוקדם בבוקר המחרת. במשך הימים הבאים היו שעות קריטיות של אובדן מנגנון ויסות החום, חירחורים ועוויתות וכל מה שיכולנו לעשות, מלבד להביא אותה לבית החולים, היה לשבת ליד המיטה וללטף את ידה. זה לא היה קל ...
כל ילדי הצטרפו בזמנם וניגשו להיפרד מסבתם. הזעקתי את בעלי מחו"ל וגם הוא הספיק לנשק את אמי. היא חיכתה לכולם ובבוקר שבת היא עזבה את גופה.
רחלה שונרי
בית השיטה
|
|
|
חזרה לדך סיפורים אישיים הראשי >
|
|
|