|
הדרך לפרדס א'
|
גדלתי בקהילה קטנה, בקיבוץ. אבי היה "מרכז ועדת אבלות" שזהו הקוד הקיבוצי למנהל בית הקברות, מפיק הלוויות, ולמעשה "חברא-קדישא" של איש אחד.
גדלתי בבית שלא היה בו מורא מהמוות, בית שכהרף עין היה הופך לבית לוויות בזעיר אנפין.
גדלתי בתחושה שכשמישהו נפטר ידיו של מישהו אחר מתמלאות עבודה, המוות נפרט מול עיני לרשת ענפה של סידורים וארגונים, צריך להודיע לנגר לבנות ארון, צריך לפתוח את המחברת ולראות תור מי לחפור את הבור ותור מי לכסות, לחשוב מי יספיד ומי תקרא שיר.
היה סדר ברור מאוד של פעולות ותאומים שצריך לעשות, והיה ברור שאיננו חסרי אונים מול המוות, אין לנו את הפריבילגיה של איבוד עשתונות וגם אין צורך להיכנס לפאניקה, מה שקורה כאן עכשיו בבית הוא חלק מהחיים, חלק ממה שאנשים חיים עושים...
בית הקברות בקיבוץ הוא פרטי וכל הלוויות בו הן לוויות חילוניות שנוהלו ע"י חברי המשק תחת שרביטו של אבי. בית הקברות שכן בלב הפרדסים וכונה בחיבה ע"י החברים "פרדס א'", בילדותי עוד לא הייתה הפרטה וכל המצבות היו זהות בעיצובן וכיתובן.
בית הקברות היה יעד מועדף בטיולי השבת המשפחתיים שלנו, בין קטיף של קלמנטינות, איסוף אבוקדו שנפל מן העצים במטע, קילוף פומלה עסיסית עברנו גם שם, תמיד היה משהו לעשות, לפתוח או לסגור ברז השקיה, למדוד ולסמן מתווה לשביל או חלקה חדשה, לנכש, לטאטא, לסדר...
בית הקברות היה הרחבה של האינטימיות המשפחתית שלנו, אבי היה מסתובב איתנו בין המצבות ומספר לנו אנקדוטות מחיי החברים הקבורים תחתן. אני זוכרת את אחותי ואותי מטאטאות את החלקה הצבאית לקראת יום הזיכרון.
בית הקברות מחובר בזיכרוני לשפע שבטבע, תמיד יש מציאות משמחות בדרך אליו וממנו, צב, קיפוד, פרות שונים בהתאם לעונה... גדלתי בתחושה שהמוות ארוג בתוך החיים, שהוא מורכב מפרטים רבים של עשייה אנושית, שהוא חלק טבעי ובסיסי מקיומנו כקהילה, כשם שעושים תורנות בין החברים להגיש את הארוחות ביום שבת בחדר האוכל כך מתחלקים גם בארגון הלוויות.
החבלים העבים שאיתם מורידים את הארון אל הבור היו מגולגלים ומונחים אצלנו במחסן המשפחתי, ליד משאבת האוויר לאופניים, הצידנית, ארגז הכלים ושק התחפושות, מחכים בסבלנות להיקרא לתפקידם אך לא נושאים שום משמעות מאיימת, סתם חבלים, עוד פריט מפרטי המחסן...
את תחושת הנינוחות והשלווה שחשתי בבית הקברות של ילדותי אני לוקחת עימי למשימת הליווי, את התחושה שהמוות הוא רק עוד רגע מתוך מעגל חילופי העונות והשינויים התמידיים שסביבנו.
למרות שכיום איני חלק מן הקהילה בה נולדתי אני רואה את המוות והתהליכים שסביבו כשדה של שותפות ,אחריות ועזרה הדדית. ביחד, אדם מול אדם, עיניים בעיניים, ידיים בידיים, אין אנו חסרי אונים מול המוות.
שלומית גלעד
|
|
|
חזרה לדך סיפורים אישיים הראשי >
|
|
|