|
מפגש עם סבתא בת 95
|
לא ראיתי אותה 14 שנים. בביקור האחרון שלי בניו יורק פגשתי את אחי והוא הזהיר אותי, "שלא יהיו לך ציפיות". היא אכן לא מזהה אנשים כבר שלוש שנים או לפחות כך דווח לי.
אחי רצה לוודא שהבנתי את המסר (המזל גדי? זה עליו!). "את רוצה שאני אחקה לך אותה? אז היא יושבת בכיסא..." התיישב בכבדות וחיקה את התנועות שכבר סיפרו לי עליהן. שהראש כבד לה כשהיא יושבת ושהיא נרדמת על הדקה. ושהיא מזיזה את הפה כאילו היא אוכלת גם כשהיא אינה אוכלת... וכל שאר התיאורים.
כשהיתה בת 75, בחתונה שלנו – הגיעה מארגנטינה ורקדה במלוא כושרה במרכז רחבת הריקודים בגן של בית בירם בחיפה. מגונדרת ומרשימה (הכינוי ג'דה? זה עליה!). עכשיו, כבר לא הולכת שלוש שנים, היא לא חולה אבל בקושי אוכלת ולא מזהה כמעט אף אחד.
בספטמבר נפגשתי עם חברה בוולס שמטפלת בזקנים, "מה את חושבת?", שאלתי אותה, "למה היא לא עוזבת?"ירים אמרה שאין לדעת, אבל שאולי היא זקוקה לחווית אריכות ימים ושאולי היא פשוט מפחדת.
שבוע לפני הנסיעה חלמתי עליה. בחלום אני פוגשת אותה והיא מסתכלת עלי ואומרת לי שהיא חיכתה לי. ששש... די... ששש, אני משקיטה את הדמיונות. יהיה בסדר. "אני אלך עם בת דודתי" אני מציעה ליקיריי, "ואתם תעשו כיף במלון, או משהו". "אנחנו באים איתך", הם עונים לי.
מה, נלך כולנו? מה יהיה? מה הם יחשבו עליה כשיראו אותה ככה? מה אני ארגיש? אבל הם לא נותנים לי להגיד כלום ועומדים לפניי כאיש אחד. "אנחנו באים איתך".
נכנסים למונית ואני מגייסת את הקול הכי ארחנטינאי שלי כדי להגיד את הכתובת של בית האבות. כאילו לשכנע שזה מעשה של שגרה שאנחנו פשוט הולכים לבקר את סבתא וזה לא ביג דיל. הבטן מתהפכת. האם בכלל תפקח עיניים? ומה יקרין מאותן עיניים?
מגיעים. מצלצלים. פותחים לנו בשלושה מנעולים. חדר בית אבות זה לא משהו. אני סוגרת את כל חושיי המרחביים וננעלת עליה. קשה לי לזהות את הזקנה המכווצת והפסיבית שיושבת שם עם הבבה, ככה אנחנו קוראים לה. אפילו שראיתי תמונות. זה לא אותו דבר. יוחאי, רויטל ויניב יושבים סביבנו כמו טבעת הגנה ברחבת השלוש שניות. "בבה, סות אדדית"... היא פוקחת עיניים קטנות קטנות. מסתכלת ומסתכלת ומסתכלת ואני ממשיכה להסביר מי אנחנו, בנסותי להתגבר על הטלויזיה הדלוקה בפינת החדר. היא מוציאה מעצמה קול חרישי. כמו בכי קטן. "מה זה אומר?" מוחי מחפש בקדחתנות האם זה אומר שהיא מזהה או שזה אומר שמשהו לא נוח לה או מה.
אני מדברת אליה בספרדית ומספרת לה עלינו ובעיקר עליה ועוד כל מיני דברים וכשאני נתקעת אני אומרת לה שאני אדבר בעברית ושהיא תבין או תרגיש ואני מעלה בפניה זיכרונות וחיים שלמים, ומה שהיא נתנה לי ועוד דברים שאני לא זוכרת מה הם. מדי פעם היא עונה בקול בכי חרישי קטן. אני ממשיכה אין לי מושג על מה. אף פירור לא חוזר אלי. היא שותה כל מילה לרוויה, אפילו שזה בעברית. כל החושים שלנו נעולים עליה, כבר לא שומעים את הטלויזיה והיא נראית יותר קרובה. "בבה", אני אומרת לה שאני אוהבת אותה ואני מעיזה לקחת את ידיה בתוך ידיי.
היא אומרת לי בחזרה, "כולי זקנה בלה עכשיו". הדמעות שהחנקתי פורצות מעיניי, אבל אני מחייכת אליה ואומרת לה, הפעם בספרדית, "לא בבה, גופך קטן וזקן וגמור, אבל רוחך, מתחדשת לעולם. אם הזיקנה מכבידה עליך וגופך כבר לא משרת, את מוזמנת להמשיך הלאה. אנחנו כל כך גאים בך ונושאים ממך זיכרונות טובים ומתוקים. אין לך ממה לדאוג, יקירה. אין מקום לפחד". זה משפט שהלכתי ושיננתי בתוכי במשך ימים שלמים כדי להגיד לה. למדתי אותו מגשר, חבר שנפטר מסרטן לפני חצי שנה.
לא יודעת איך אבל התחלתי לשיר לה "הנה מה טוב ומה נעים". היא הסתכלה אלי והזיזה את השפתיים בכל פעם שהגעתי למילים "מה נעים"... כאילו.... לא, אני לא מאמינה.
לא יכול להיות. היא שרה איתי! ההתרגשות גדולה. רויטל ואני גמרנו את כל הטישו. בשלב הזה אני מוצפת. אני מסתכלת על יניב. מה לעשות? הוא אומר להמשיך לשיר לה. אני מתעלמת מריח הזיקנה, מתקרבת אליה עוד, מלטפת אותה ושרה "הבאנו שלום עליכם".
היא שוב מצטרפת בשפתיים ובקול הבכי בפזמון. ואז אני נזכרת שראש השנה. "יניב, תגיד לי שיר של ראש השנה", הראש שלי פשוט לא עובד. הוא אומר, אני שרה לה והיא קולטת והיא שרה "שנה טובה" ובכל פעם שהיא שרה היא כאילו מבינה יותר ויותר במה מדובר ואז היא ממש קולטת ואומרת לנו "שנה טובה" ועוד פעם "שנה טובה", ואני מזהה שם, בתוך השנה טובה את החיים שהכרתי. ואז אני נזכרת שהיום שבת ואני שרה לה "לך דודי" והיא מצטרפת ב "ש-ב-ת ש-ל-ו-ם" וחוזרת על זה. ואני לא רוצה שהרגע הזה ייגמר לעולם. אני מלטפת את פניה והיא אומרת , "שבת שלום", "שנה טובה", "שבת שלום".
אנחנו נפרדים. אני רועדת למשך שעה. אנחנו יושבים בבית קפה בפינת רחוב, "קואטרו קפה קון לצ'ה..." אני מזמינה בקול רועד ועיניים אדומות. אנחנו נראים כמו אחרי ... לא יודעת ... טכס הטהרות או משהו. צדקו. צדקו החבר'ה כשהתעקשו לבוא.
עידית קמחי
|
|
|
חזרה לדך סיפורים אישיים הראשי >
|
|
|