10/2/2014

צלצול חד לפנות בוקר.

עכשיו? טלפון מהמיון?

מעברו השני של הקו רחל גיסתי מודיעה אמא נפלה, בדרך למיון בבי"ח כרמל, דני בדרכו לשם.

אני מבולבלת לרגע, לחכות? להמתין? מה לעשות?

אך מהר מתעשתת ועוברת לmode מיוני,

אורזת כמה דברים מהר, משהו בתוכי אומר לי תאספי לכמה ימים, כי מי יודע מה יקרה שם? ואיך יהיה?

נכנסת לרכב, מתניעה, מנסה להתארגן עם עצמי, המחשבות שועטות קדימה,

לא אוהבת לנהוג בלילה, ועוד לפנות בוקר לחיפה! לבד.

מדליקה הרדיו, ברקע פוליקר שר: שנת 50 בדצמבר....

בבת אחת פורץ מתוכי בכי נוראי, ללא שליטה, חייבת לעצור,

מסך הדמעות מכסה את עיני, איני רואה את דרכי.

כל כאב זכרונות השואה שספגתי מאמא פורץ מתוכי,

כל מה שטמנתי מתחת לפני השטח בעמל של שנים.

נעצרת בצד הדרך, לאסוף את עצמי ולנשום. ממשיכה.

הנסיעה בלילה מתארכת לאין סוף, 3 לפנות בוקר, המחשבות טסות מהר יותר ממהירות הרכב, איך אמצא אותה?

האם תחכה לי?

אמא נפלה, שברה את מפרק הירך, רק לאחר כשעתיים על הרצפה הקרה הצליחה ללחוץ על פעמון האזעקה , אח מהדיור המוגן מצא אותה שקטה, לא יכלה לזוז, הבין שזה שבר, והיא בדרכה למיון.

המפגש בחדרה לפנות בוקר במחלקה האורתופדית, עיניה פקוחות לרווחה, מוצפת חרדה, לא עוצמת עין לרגע.

מדברת ללא הפסק, מלל בלתי פוסק שנמשך שעות ברצף, כמו שלשול שאינו נגמר. אחי ואני מביטים זה בזו תמהים לעוצמת הכוחות.

הניתוח עבר בהצלחה, ויום למחרת כבר חושקת שיניים ומתיצבת על הליכון לכמה צעדים ראשונים עם הפיזיותרפיסטית.

הכאב עז אך היא לא מוותרת, רוצה לחזור לעצמה קודם.

לא נרדמת, ערנות, הפחד והאימה להיות לנטל, להיות תלויה במישהו, יצרו מנוע חזק של נחישות, ואפילו לטיטולים הסכימה חיש קל לתדהמתי!

היא לא נותנת לעצמה לעצום עין גם כשכל שכנותיה לחדר מזמן נרדמו בהתשה שלאחר ניתוח. 'כאילו שיקרה משהו נורא אם לרגע יעצמו עיני! ' אשה שרצתה שליטה כל חייה, פוגשת אובדן שליטה!

אני לצידה, חווה מקרוב את הנזקקות, המהפך בחייה שמצטמצמים והולכים.

מוצאת עצמי שם בשבילה, ברגעים השונים של המצוקה.

התגייסות שהיא נוחה לי בהחלפת כובעים מבית חולים אחד למשנהו, במגע עם צוות חדש, שפה מוכרת לי, עושה בה שימוש במגעים עם הצוות. ובכל זאת הפעם זה שונה, כי זו אמא שלי.

מבט לים מחלון פתוח, מקור נפלא לאנרגיות טובות, הים שנפרש למרגלות הכרמל, חוף ילדותי זכור לי לטוב.

במעבר מהיר אנו במחלקה השיקומית בבית חולים פלימן שבחיפה.

בוקר בחדרה של אמא, ברקע משמיעה לי את 'אנא בכח', להטעין עצמי, לאחר הצ'י קונג של הבוקר.

סדר יום קפדני שאמא מנסה להשתלב בו. הקושי ניכר, סבל של כאב, בלגן של לילות ללא שינה מספקת.

מבט חד שלה אומר לי הכל. את זה אני לא אוהבת!

שעות לצד אמא פגועה ונפולה, מנסה לנשוך מידי פעם בשארית כוחותיה, נתכרכמו פניה, הקמטים חרשו בה תלמים. כאשר יגורתה כן בא לה...

בין פעילות לפעילות, מפגש עם צוות מחלקה א', יעיל, אנושי, אמפטי, מסור. היא אינה באמת מבחינה בכך.

אני בוחרת לישון בחדרה בדיור המוגן, כדי להיות הכי קרוב ומהר אצלה. לא קל, זכרונות של ימים אחרים מציפים אותי שוב ושוב.

השינה במיטתה מוזרה ומכאיבה לי. בן זוגי ובתי בחו"ל, בני בלימודיו רחוק.

דני אחי ורחל גיסתי, שלושתנו מתמרנים כדי להיות לצידה כמה שאפשר.

הצוות מבקש מאיתנו לסמוך עליהם ולעזוב לעת לילה.

אני חוזרת למלאכת יומי באשפוז יום אונקולוגי ומגלה להפתעתי יכולות להקשיב ולהאזין גם למטופלים שלי.

ואכן שבוע מפתיע בו היא משתפת פעולה עם מה שנדרש ממנה, אך מצב רוחה שוקע בהדרגה. מה שנותר מהראש חושב הברידג', מכוונן, זוכר כל פרט, נמוג לתוך בלבול חריף. דליריום זה שם המשחק!

שיח עם הרופא מביא לניסיון לאזן מחדש את הטיפול התרופתי, כך שיסייע בהפחתת הכאב, ויביא גם לשיפור במצב הרוח.

זו גם ההזדמנות להזכיר כי בהגיענו לפלימן, צרפנו לקרדקס הסיעודי את היפוי כח לפי סעיף 16 לחוק זכויות חולה. יפוי הכח שאמא נתנה לאחי ולי במטרה לא להאריך את חייה, או לנקוט בפרוצדורות מיותרות. החלטות אותן קבלה לפני כשנתיים כשרופא הדיור המוגן חשד כי מאחורי הירידה התלולה במשקל, מסתתר משהו. בבדיקות דם וct נמצא סרטן מפושט כנראה ממקור גרורתי. היא לא רצתה כימותרפיה, אך הסכימה לשינוי תזונה, וחיתה כאילו שאין לה סרטן!

בלבול מתבלבל, אמא מבולבלת, הצוות מברר, מבקש להחזירה למיון ב'כרמל' לשלול DVT.

אני חוששת, חרדה מהאפשרות שעוד מעבר ועוד חדר מיון ידרדרו אותה לחלוטין. אך אין ברירה, מקבלת את דרישת הצוות לשלול תסחיף ריאתי.

לילה נוסף בבית חולים כרמל, ct ראש, ואולטרה סאונד, בדיקות דם, חיבור לקטטר, כשביניהם אמא מתענה, אינה מוצאת את עצמה, שואלת שוב ושוב מה זה פה?

רוצה לנוח, לישון.

שעות ארוכות, סיוט שאינו נגמר, ולבסוף שוללים תסחיף ואנו בדרכנו חזרה לפלימן. התשה מוחלטת.

למחרת חוזרת בדיקת שתן, יש מרסה, עכשיו אמא בבידוד!

אני כבר מתחילה להריח את הסוף, שנות הכרותי עם איומי המרסה וזיהומים אצל קשישים באיכילוב, מסמנים עבורי הבנה פנימית כי מכאן לא תצא שוב.

החלק הטוב שבבידוד, יש לאמא פרטיות ושקט, גם לנו. הצוות מתנהל איתנו בזהירות, משהו לא הולך בתלם. זו מחלקה שיקומית, ואמא שלי הולכת במסלול אחר.

ובכל זאת מנסה להיות גם בעבודתי. טלפון מגיסתי רחל, בואי מהר, עוד מעט היא גומרת! אני עוזבת הכל וטסה שוב לחיפה, בדרך עוצרת לנשום בחוף הכרמל, להעיף מבט בגלים, להטעין את עצמי שוב.

אמא הזעיקה את רחל וספרה לה על החלום שהיא מתה...

רחל מבררת עם הצוות, ומסתבר שכשניסו לקחת לה בדיקות שתן, נבהלה, נלחצה. רגעי הצלילות מתמעטים, הכל משתבש. ובכל זאת אני מבקשת מהאחות שתנסה להסביר לה מה הם עושים לה.

אמא מקבלת אנטיביוטיקה באינפוזיה, ועוד משהו לכאבים, נרדמת לבסוף.

אחי ואני מוזמנים לשיחה עם הרופא שמסביר לנו כי היא דמנטית, ובאותה הזדמנות יש לה גם עוד חיידק, אי-קולי.

מהרהרת לעצמי, עוד מסמר מתווסף לארון המתים שבדרך!

אנו מבקשים מהצוות לשתף אותנו בכל החלטה כמיופי כח שלה.

אמא שלי דמנטית?

יום למחרת היא פתאום מתאוששת לה, מפתיעה!

ימים בהם כבר אינה נלקחת לחדר האוכל של כל המטופלים, אלא נמצאת בחדרה. לירן, איש צעיר, כח עזר, רוחץ אותה ומטפל בה במסירות מופלאה. כשהוא נמצא שם, היא אפילו טיפה מחייכת.

בימים האחרונים מזג האויר משתנה ללא הרף, מעבר חד, מיום גשם וקשת מופלאה בענן, ליום בהיר, ושוב עליה בטמפרטורות, ואובך נוראי.

אני חווה את השינויים במרפסת שלצד המחלקה, מרחב ייחודי שנותן לחולים ולבני המשפחה אויר לנשימה ולנשמה.

שינויי מזג האויר שבחוץ מקבילים לשינויי מזג האויר שבתוכי...

השריד האחרון של העצמאות. אמא מתעקשת על צחצוח שיניה התותבות. ביושבה על כסא הגלגלים ליד הכיור בשרותים מנסה בכל מאודה לחלץ את התותבות. אנו מביטים במחזה קורע הלב, שרידי העיקשות המוכרת כל כך. שביב אחרון של כוחות, אך אינה יכולה עוד. אחי עוזר לה לחלץ את שיניה, יותר לא נחזיר השינים לפה! הצוות המסור מסדר אותה לשינה.

בערב יחד עם אחי, שמים מוסיקה שאמא אוהבת, ננה מושקורי, עשינו מסיבה יוונית, לעודד אותה, וגם את עצמנו. סוג של ביחד שכבר שנים לא היה לנו. אמא לא ממש משתלבת, לא מתחברת לתדר שלנו.

אני מודה לה על ההזדמנות.

התעוררתי לפנות בוקר ב-4 באי שקט, מתגלגלת במיטתה. בערך ב-5 פתחתי התריס שבחדרה ולרגע מצאתי עצמי בשמים? איפה אני?

בחוץ היה ערפל לבן. הרחק למטה (מהקומה ה-14), אורות בודדים, כמו כאלו שרואים בטיסת לילה הרחק למטה מחוץ לכדור הארץ. תוך רגעים מופע של רעמים וברקים, מעבר חד מהאובך של אמש. סערה בחוץ ואני מביטה כמכושפת, לרגע לא יודעת היכן אני, בין שמים וארץ.

ואז כבו האורות, ופה שם הבחנתי באורות של כלי רכב בודדים הרחק בכביש החוף.

הרגשתי את אמא לידי כאילו קוראת לי.

פתחתי החלון, קור השחר חדר פנימה, ואיתו ציוץ של צפרים. הצפרים פצחו בקול שירה לעוד יום של עבודת הבורא. החושך שהיה הלבן, האד המכושף האפיר, התבהרות, החל יום חדש. יצאתי לגשם מרענן, ובדרך לאמא, שומעת את אריק איינשטיין שר על 'ציוץ של צפורים', מתוך הבלדה ליואל מוישה סלומון, איזה עיתוי!

בכיתי יחד עם הגשם השוטף. אמא עדין כאן.

הרופא מזמין אותי לשיחה, מבקש שוב לשלוח את אמא לבי"ח כרמל לברור המשך ההדרדרות. אני לא מסכימה.

אומרת לו כי שם רק יקרבו את הקץ. אין מה לברר יותר, אלא לתת לה את החסד האחרון. אני מוזמנת לשיחה עם הרופא הראשי והאחות האחראית, יחד עם העו"ס. לפני כן מתיעצת עם אחי ששותף לדעתי שלא לטלטל אותה יותר.

אני משתפת את הצוות בניסיון שנותי במצבים דומים, מנסה לשכנע שאין מה לשלוח אותה, למיון, או לאשפוז בפנימית.

ביני לביני מבינה גם אותם, בעצם היא לא מתאימה לכאן. זוהי מחלקה שיקומית, זה לא הוספיס.

כאן לא מתים. ואולי המוות הוא כשלון?

איך לבקש מהצוות לעבור להילוך שונה?

לאחר מספר שעות ובהתיעצות עם רופא המשפחה בדיור המוגן, גם הצוות משתכנע ונעתר לבקשתנו שלא לעבור לבי'ח כללי. זה מיותר, ורק יביא לעוד סבל והשפלה.

אנו מוקירים תודה. עברנו לmode הוספיס.

מופיעים קשיי נשימה. הרופא מציע חמצן, אנו מסכימים לכך.

כל הגישה משתנה. אם קודם הצוות הסיעודי תמך וסייע כמקובל, כעת אחות מקסימה, שעובדת 35 שנים במחלקה אומרת לדני ולי: אתם יכולים לאכול בחדר הצוות, קחו מהאוכל שלנו!!!!

אני מתרגשת מהצעתה, יודעת להבחין בגבולות המקובלים. העובדת הסוציאלית אומרת לי למחרת בשיחה: 'אתם עושים לנו כאן בית ספר'.

ימים אחרונים.

רחל לצד אמי באהבה וחמלה מדווחת לי בהתרגשות את דברי אמי 'המבולבלת'.

איבי רוצה להיפרד 4/3/14

יש להם איזה סוד

מי צריך לבוא להוריד אותי, לחלק אותי, להוריד אותי משני המקומות, גם את לא, אז מי יודע להוריד אותי, שתי גופות, שמישהו יבוא ויפריד אותי

כמו שבאתי, מים, אני באותו מקום כמו שבאתי

בוקר נוסף עם אמא, אמא אחרת, דועכת, אינה אוכלת, אינה שותה יותר, מקבלת נוזלים בעירוי.

עדין מורדת מהמיטה, עיניה עצומות. אני מולה, קשובה לכל מה שמתרחש.

לפתע היא פוקחת עיניה ומתחילה לדבר, לצוות:

אתם צריכים לשבת ולחלק חצי חצי.

יש מספרים ודני צריך לחתוך.

אני שואלת: את מה?

את החולצה. הכל לשבת עם הרב! (אני מסמסת לדני את דבריה.)

בחלוף כמה דקות היא ממשיכה: מצאת את הקרקע? מחכים לאבא?

איפה אני צריכה להיות?

צריכים לדבר עם רחל. היא מבינה בזה, כל היידישקייט! ממלמלת בשפה גרמנית.

כולי צמרמורת.

אני מדווחת לאחי. היא עסוקה במוות של עצמה עוד לא החליטה איפה רוצה להיות.

אמא מותשת מוחזרת למיטה. הרופא הראשי נכנס לחדר. מציע שלא יורידו אותה יותר בשל בשל שינויים חדים בדופק.

הדרדרות נוספת. אני מזעיקה את אורי בני, הנכד הבכור שלה שיבוא מבאר שבע, להיפרד.

שעות של שקיעה. אמא מתכנסת בתוך עצמה תרתי משמע.

אורי מגיע בערב מתרגש. קורא לה: 'סבתא, אני פה אורי.'

הוא קורא לה שוב ושוב. אינה מגיבה. הוא נוגע בכתפה ומנענע ברכות. לפתע היא פוקחת עיניים, כאילו נשאבת מעולמות רחוקים. מיישרת אליו מבט, רק לרגע קצר, ומיד שוקעת לעצמה פנימה.

בוקר של נשימות רעות, מרושעות, כמו טובעת בחמצן אותו נושמת.

כמו צפרדע חורקת ומקרקרת נשימותיה.

קשה לשבת לצידה ולשמוע את סיבלה החורק. רחל מצטרפת אלי.

אמא מתנשפת, מתאמצת. אני לצידה נושמת, מנסה את מדיטצית טונגלן שלמדתי מהטיבטים במסעי למפגש איתם ועם הדלאי למה.

מדיטציה לשחרור מסבל, להרחיק ממנה כל רע. לשלח אותה לחופש.

במעבר מכאן לשם, פרוזדור צר ומורכב.

הפרידה נוכחת, חשובה כל כך, תהליך מסע, שכל אחד מאיתנו עושה בדרכו שלו.

אני עייפה, בוחנת שוב את נשימתה, את נשימתי, מחפשת אויר לעצמי, אויר שהצטמצם עד מאד ביממה האחרונה. כאב שנמסך בעור, ברקמות, מירקם משתנה, עוטף מבחוץ, מפעפע פנימה.

רוצה ללכת מכאן.

יוצאת לי החוצה, לצעוד מעט ליד פלימן. אויר נקי שלאחר גשם.

פוגשת בשני חלזונות, מוציאים ראשיהם מרחרחים, בודקים צעדיהם. מביטה בהם בתשומת לב. איזה שיעור אתם מבקשים לתת לי?

לאט, לאט, עשי צעדיך לאט במחול שהולך ומסתיים, מצעד החיים!

אמי הניצולה אינה יכולה יותר להציל את עצמה.

יושבות מחוץ לחדר, רחל, הדס חברתי ואני, זמן של יחד מקל על המשא.

אליש מודיעה שנמצאת בדרך להיות אתי, חברתי הטובה.

רחל נשארת ואני יורדת להביאה מרכבת חוף הכרמל.

השמים מתהפכים, סערה עזה וגשם זלעפות ניתך. אנו מסתתרות בבית קפה בחוף, נדהמות מעוצמת הטבע המתחלף, כמו מטמורפוזה של מעגל החיים.

היא מפצירה בי לשוב ולישון לילה אחד בביתי עם גדי.

אני מתחבטת, מתלבטת. הרוסה ומותשת, רוצה ולא רוצה.

שמש שלאחר הסערה מבליחה, רוצה לעשות סדר בעולם הפוך.

ברגע אחד מחליטה לשוב הביתה.

גדי אוספני, רק נכנסתי הביתה וטלפון מרחל. אמא נושמת בשקט. אולי זה עוד מעט יקרה. רציתי שתדעי.

טלטלה עזה אוחזת בי. כבר רוצה לשוב.

לרגע מתאשתת, ומבקשת שתתן לי לדבר עם האחות של 35 שנים במחלקה...

האחות המקסימה מבקשת שאמתין. הולכת לראות את מצב אמא. חוזרת ומצווה עלי לישון בבית. היא עוד תחכה לך.

שינה טרופה, גדי לוקח אותי השכם לרכבת בהרצליה, גשם זלעפות, סערת אימים.

ברכבת אני מבקשת מאמא שתחכה לי.

בחוף הים בחיפה מזג אויר רגוע, שמש עולה. לפני שעולה לרכבי, ניגשת לים, לעוד כמה נשימות. גלים מתגלגלים, אדוות הים פוגשות את החוף, שמים ועננים יפים.

לפתע מבחינה בחלון שנפרש בין העננים. תכלת שמים ניבט שם.

אמא כבר שם....

אני ממהרת לפלימן, מטפסת במהירות אליה.

אמא בחדרה נשימות שקטות. כמעט ואיני שומעת. איזה הבדל. פניה רכות. נינוחה סוף סוף. נשימה שטוחה. אני מודה לה שנמצאת כאן עדין, מחבקת, רוכנת לרגליה, מקשיבה.

לאחר כמה דקות יוצאת למרפסת לנשום, לתרגל צ'י קונג, להודות על שהמתינה לי.

ממש לדקות ספורות. חוזרת לחדרה ומתישבת לצידה. שקט. מוזר.

היא איננה, אין יותר נשימה! האמנם? שמה אזני ליד פיה. אין. היא חדלה. בכי פורץ מתוכי. קוראת לאחות שמאשרת.

אמא מתה, איננה עוד.

תודה ענקית שזכיתי להיות איתך בסוף ימיך, ברגעיך האחרונים.