|
זיכרונותיי מאימא
|
ימי ההמתנה שקדמו למלחמת ששת הימים ואני נערה צעירה
שיום יום עולה לקבר אימה שזה עתה הלכה לעולמה.
נגאלה מייסוריה אמרו כולם ,כל כך צעירה וכבר זכרה לברכה
כמה סבלה.... ואני בבית- ובו מסדרון ארוך ותקרה גבוהה
ואני כל הזמן שומעת אותך קוראת לי ,מרגישה את תנועותיך
במסדרון הולכת לסעוד אותך בחדרך והמיטה ריקה . בידי בובה
וורודה מפלסטיק וכל איש שבא לנחם מנסה להוציאה מידי –למה
אסור להתאבל ברגרסיה להרגיש קטנה?
כל ימי חולייך היית אומרת לי "חיתלתי אותך גידלתי אותך
טיפלתי בך אז זה בסדר שאת מטפלת בי עכשיו" אבל זה לא היה
בסדר כי הכול הוטל עלי ובעיקר הצפייה להבליג ולקבל את הדין.
על קברך בכיתי פעם אחרונה עם כל העוצמות, ומאז בניתי לי חומות
גבוהות עד לשמיים. לא הצלחתי לטפס עליהן וגם לא לנתץ אותן
טעם המלח של הדמעות אבד.
לא היית איתי בחתונה, לא ראית את בנך בפציעתו, לא זכית להכיר
את נכדיך לא היית בפיזי אבל את חיה בתוכי -אני מגיבה ורואה את
חיוכך, את תמיכתך ,את רוחב לבך, את כאבך, את העצב בעיניך.
ארבעים ושתיים שנה את אינך -הרבה יותר מהיותך בחיי. גם אני חיה
עם אותו הסרטן ואני מדגישה -אני חיה תוך ניסיון להוסיף חיים לימיי. זכיתי לראות נכדים אותם אני מצפה לראות גדלים.
יש האומרים "רק המתים לא ימותו עוד" ואצלי את עדיין חיה
ואני יודעת ששחררתי אותך או שלא?
אוהבת
31.12.08
|
|
|
חזרה לדך סיפורים אישיים הראשי >
|
|
|