Dear Mom
|
In the beginning, I wanted just to write the "story" of your passing, so that I could keep it longer, hold onto it-and perhaps even share it with others dear to me. Today I decided to tell the story, a little differently. I have chosen to speak to you directly and to do it in a thank-you note. |
להמשך קריאה >
|
|
|
הדרך לפרדס א'
|
גדלתי בקהילה קטנה, בקיבוץ. אבי היה "מרכז ועדת אבלות" שזהו הקוד הקיבוצי למנהל בית הקברות, מפיק הלוויות, ולמעשה "חברא-קדישא" של איש אחד. גדלתי בבית שלא היה בו מורא מהמוות, בית שכהרף עין היה הופך לבית לוויות בזעיר אנפין. |
להמשך קריאה >
|
|
|
הליווי של אימי מאת תושבת רמת הגולן
|
הליווי של אמי לקראת מותה תוך ניגודי השקפות תמיד צחקתי על אמי שחשבון הטלפון שלה קטן, כי אנו, הילדים, מתקשרים אליה והיא לא צריכה להתקשר אלינו. אני חייבת לציין שהתקשרנו אליה לא בגלל "כיבוד אם" אלא מרצון עז לשפוך בפניה את ליבנו ולשמוע מה דעתה, ואני, תגרנית שכמותי, גם כדי לריב אתה. כאשר הבנתי שאמי חלתה בסרטן, הרגשתי שאני חייבת להחזיר לה במעט על כל מה שהיא נתנה לי. |
להמשך קריאה >
|
|
|
מות אימי
|
אני רוצה לספר לכם על מותה של אמי. אמי נפטרה ב 30 בינואר 1999, שבועיים לאחר תאריך הולדתה. בינואר נולדה ובינואר נפטרה. ב 1 בפברואר צריכים היינו למסור את דירתה לקיבוץ כיוון שעברו 3 חודשים לאישפוזה בבית הפז וב 30 בינואר היא דייקה ומתה. בגיל 82. |
להמשך קריאה >
|
|
|
מפגש עם סבתא בת 95
|
לא ראיתי אותה 14 שנים. בביקור האחרון שלי בניו יורק פגשתי את אחי והוא הזהיר אותי, "שלא יהיו לך ציפיות". היא אכן לא מזהה אנשים כבר שלוש שנים או לפחות כך דווח לי. |
להמשך קריאה >
|
|
|
פרידה מגשר – אבי ברגמן
|
כבר הפקדתי את הזכרונות הטובים במגרת הנחמה, כבר השלכתי את זיכרונות הכאב והצער אל הים הסוער שיתנפצו וישקעו אל תהום הנשיה. כבר השלמתי עם העובדה שלא תפתח את הדלת, תרביץ חיוך חם ומתוק ותאמר בקולך העמוק: היי שומשום.. |
להמשך קריאה >
|
|
|
|
|